דיני משפחה,
ירושה ומעמד אישי

המשפחה היא הדבר החשוב והיקר ביותר שיש לנו.

המשפחה היא הבסיס לחברה האנושית כולה. מבחינה אנתרופולוגית, בני האדם חיו (וחיים עד היום) בשבטים. ומהו שבט? השבט הוא המשפחה המורחבת שלנו. האב והאם, ילדיהם, אחיו של האב, נשותיהם של אחיו וילדיהם. גם הסבים והסבתות אם הם עודם בחיים. זה גם פחות או יותר סדר הירושה הטבעי לפי חוק הירושה, תשכ"ה-1965, גם היום, ולא רק בישראל, ולא בכדי. לסבא ולסבתא למשל, ישנו מעמד מיוחד לפי חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, תשכ"ב-1962, ראה למשל סעיף 28ב(א) לחוק זה. לגבי מזונות, חוק לתיקון דיני המשפחה (מזונות), תשי"ט-1959, קובע את הדברים הבאים:

מזונות בין שאר בני-משפחה

  1. אדם חייב במזונות שאר בני-משפחתו, והם –

(1)  הוריו והורי בן-זוגו;

(2)  ילדיו הבגירים ובני-זוגם;

(3)  נכדיו;

(4)  הורי הוריו שלו ושל בן-זוגו;

(5)  אחיו ואחיותיו שלו ושל בן-זוגו.

מעניין שזה עד כדי כך, שהחוק קובע, שאדם חייב, בין היתר, לדאוג למזונות של ההורים, לא רק שלו, אלא אפילו של בת הזוג שלו (ראה תת-סעיף 1).

זה שסבים חייבים במזונות נכדיהם (תת-סעיף 3), זה פחות מפתיע, מה שיותר מפתיע זה שאדם יכול לחוב במזונות של הסבים שלו ושל בת זוגתו (ראה תת-סעיף 4), של הילדים הבגירים שלו ואף בני-זוגם (תת-סעיף 2), וכן, ע"פ החוק, לדאוג למזונות של אחיו ואחיותיו שלו, ואף של בת זוגתו (תת-סעיף 5).

עד כדי כך כאילו. הסעיף הבא בחוק עוסק בסולם המזונות, ומתי האדם באמת חייב לשאת במזונות קרוביו, אולם אין ספק, שכולנו כחברה, מצפים לכך, כי בני משפחה – יידאגו אחד לשני – זה ברור, זה טבעי, זה ביולוגי.

כל החברות האנושיות חיו במשפחות מורחבות – זה היסוד החברתי הבסיסי בכל החברות האנושיות, החל מתקופת האבן המוקדמת, ואף לפניה. בעולם העתיק, אדם שהיה מסולק מהשבט שלו או מהקהילה שלו, סיכויי ההישרדות שלו היו אפסיים.

היום, המדינה מחליפה במידה רבה את המשפחה המורחבת שלנו. בראש ובראשונה בתפקידה כאחראית על הביטחון, החוק והסדר, אבל לא רק. גם בתחום הטיפול הרפואי והסיעוד, וגם בתחום ההוראה, וגם בתחום הרווחה והסיוע הכלכלי – בכל התחומים הללו, המדינה, או אף גופים פרטיים, בחברות המודרניות, מחליפים את המשפחה האנושית המורחבת, והם נותנים לנו, את מה שהמשפחה המורחבת שלנו הייתה נותנת לנו בעבר, אולם לא כך היו הם פני הדברים, במשך אלפי ואף מאות אלפי שנים, ולא לכך התפתחנו מבחינה ביולוגית.

ממצאים אנתרופולוגיים מהעת האחרונה (סטניסלב דרובישבסקי) מראים כי בני האדם, מקיימים אינטראקציה בינם לבין עצמם, בצורה היעילה ביותר, בקבוצות של כ-40-30 פרטים בממוצע – כלומר מדובר בסדר גודל של כיתת תלמידים, או מחלקה של חיילים בצבא. ולא בכדי כיתה של ילדים בבית ספר, או מחלקה של לוחמי חי"ר בצבא, הן בסדר הגודל הזה. בקבוצות של כ-40-30 תלמידים או חיילים, כולם מכירים את כולם מספיק טוב, ומצליחים לקיים ביניהם אינטראקציה בצורה היעילה ביותר. אדם אחד יכול לרכז ביעילות את תשומת ליבם של כ-30-40 פרטים, זאת ללא אמצעים טכנולוגיים.

אנו בנויים ביולוגית, לקיים אינטראקציה באופן קבוע עם כ-40-30 אנשים, בראש ובראשונה עם המשפחה שלנו, עם האישה שלנו והילדים שלנו. היום אנו נוהגים להיפגש בחגים ובאירועי משפחה. פעם כולם חיו ביחד, בשבט אחד, ב"חמולה" אחת. היום כולם מתאספים לסדר פסח פעם אחת בשנה, או לאיזו חתונה או יום הולדת, וגם זה במקרה הטוב, והרי שזה עצוב. המין שלנו התפתח בצורה כזאת, שמבחינה ביולוגית, אנו זקוקים למשפחה שלנו, לשבט שלנו.

זו הסיבה שאנחנו כל כך מחפשים להתאחד עם המשפחה שלנו – להביא את אימא לארץ כי אין שם מישהו שיכול לדאוג לה בחו"ל, או להתחתן עם בחיר או בחירת ליבנו, לא משנה מה מדינת המוצא שלהם.

ואולם, כולנו יודעים, כי המשפחה, יכולה להיות גם האויב הכי גדול שלנו. בימי הביניים, אצל המונרכים באירופה, האויב הכי גדול שלך – היה אחיך. קרבות ירושה אינסופיים. שורשיה של מלחמת מאה השנים, היה בסכסוך במשפחה, וליתר דיוק – ברומן, בגידה בין בני זוג. ראה לעניין זה איך אלינור מאקוויטניה, לימים אימם של מלכי אנגליה ריצ'ארד הראשון "לב ארי" וג'ון "חסר האדמות", בגדה בבעלה לואי ה-7 מלך צרפת, וברחה עם אנרי רוזן אנז'ו.

דרך אגב, לימים האפיפיור אכן אישר את גירושיהם של אלינור ולואי בעילה הרשמית של קשרי דם, ואולם, אלינור הסבירה את בגידתה בכך, כי בעלה תמיד היה, "יותר נזיר מאשר גבר". הדבר דומה לעילת הגירושין המוכרת בבתי הדין הרבניים אצלנו ולטיעון "אינו יורה כחץ".

לגבי דיני ירושה – גם פה ניתן להביא דוגמאות אין-ספור, מימי הביניים, לפניהם, אחריהם, ועד היום, למלחמות בין היורשים השונים. לפעמים המלחמות הן עקובות מדם, גם היום.

לא מזמן קראתי, שאצלנו בירושלים, אני מעדיף לא להגיד באיזו שכונה, אח רצח את אחיו, עקב סכסוך על דירת הירושה. האיש דקר למוות את אחיו, בגלל דירה. וממה שאני זוכר, מלבד אותו אח שנרצח בידי האח האחר, לדירה זו היו יורשים נוספים, עוד אחים ואחיות. איך אנשים מגיעים למצבים כאלה, נשגב ממני. אבל עובדה שמגיעים. "תופעת דניאל מעוז" הינה חריגה, אך לא חריגה ביותר למרבה הצער.

לפעמים גם מעמדו האישי של האדם, יכול לעבור בירושה, למשל – תואר אצולה. באירופה ידועים, עד היום, 5 תארי אצולה עיקריים. מלבד תואר האבירות הרגיל, שהינו תואר האצולה הנמוך ביותר, המדרג הינו כמפורט להלן – ברון, ויקונט ('תת-רוזן'), רוזן, מרקיז ('רב-רוזן'), ודוכס (או 'נסיך'). התארים רוזן ודוכס הם תארים גבוהים, והם יכולים להעניק זכויות ירושה פוטנציאליות – למלוכה. ראה למשל המשך סיפור חייהם של אנרי רוזן אנז'ו ואלינור הנסיכה מאקוויטניה.

בשביל האנשים הפשוטים, אשר נמנים על רוב לקוחותיי, אקטואליות יותר, ובמיוחד במדינת ישראל, זכויות אחרות. בראש ובראשונה, הזכות להישאר בחיים, הזכות להישאר בארץ ולא להיות מגורש למקום, שנשקפת ממנו סכנת חיים. הזכות להתחתן ולהקים משפחה, הזכות להתאחד עם המשפחה. הזכות לייתן סטטוס חוקי, ושיכירו בך ובבת זוגך כידועים בציבור, ושלא יגרשו אותה מהארץ. הזכות לעלות לישראל בסופו של יום, זכותו של יהודי, בנו של יהודי, וכן נכדו של יהודי (כל עוד סמוטריץ' לא ביטל את "סעיף הנכד" בחוק השבות) – לעלות לישראל, וכן זכותם של בני או בנות זוגן וילדיהם הקטינים לעלות.

בבתי המשפט לענייני משפחה, הדמעות הן אמיתיות. לא מדובר ב"דמעות תנין" כמו בבתי המשפט הרגילים.

אדם מוכן למות בשביל המשפחה שלו. אדם מוכן להרוג בשביל המשפחה שלו.

ואם חושבים על זה לעומק, אין באמת דבר שהוא חשוב לנו יותר, מהמשפחה שלנו.

המשפחה שלנו זה אנחנו. זה הגנים שלנו, זה הדם שלנו באנשים אחרים.