משפט פלילי

כאשר מדינת ישראל, מגישה כתב אישום נגד נאשם, עליה להודיע לבית המשפט בהתאם לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב), תשמ"ב-1982, אם במידה ותהיה הרשעה, האם בכוונתה לבקש להטיל על הנאשם גם עונש מאסר בפועל.

אם המאשימה מודיעה כך, הרי שעליה להודיע לנאשם ע"פ סעיף 20 לחוק הסניגוריה הציבורית, תשנ"ו-1995, כי הנאשם יכול לבקש שימונה לו סניגור ציבורי, ואם המאשימה מבקשת להטיל מאסר בפועל, הרי שהנאשם זכאי אוטומטית לייצוג של סניגור מטעם הסניגוריה הציבורית (סעיף 18(א)(1) לחוק הסניגוריה הציבורית בשילוב עם סעיף 15(א)(5) לחוק סדר הדין הפלילי).

הסניגורים מטעם הסניגוריה הציבורית הינם עורכי דין הבקיאים במשפט הפלילי.

מדובר בסניגורים מיומנים, מקצועיים, ובדר"כ בעלי שם.

לא כל עו"ד יכול לשמש כסניגור מטעם הסניגוריה הציבורית.

עו"ד המבקש לשמש כסניגור ציבורי, צריך לעבור ראיון, ולהוכיח את בקיאותו וניסיונו בתחום המשפט הפלילי.

אז לשם מה צריך בכלל סניגור פרטי?

הרי המדינה ממילא לוקחת על עצמה את האחריות לייצוג משפטי הולם, המדינה מספקת בחינם לעצורים ולנאשמים סניגורים מטעם הסניגוריה הציבורית, מיומנים במשפט פלילי, לא פחות מהפרקליטים ומהתובעים המשטרתיים מטעם המאשימה.

אז בשביל מה להוציא כסף מהכיס?

אבקש לספר לכם סיפור.

אציין כבר עתה, כי אין לי שום מטרה "ללכלך" על הסניגוריה הציבורית.

כפי שהבהרתי לעיל, הסניגורים מטעם הסניגוריה הציבורית הם סניגורים מקצועיים ומיומנים במשפט פלילי, ואולם אם שואלים אותי, "למה לי לקחת סניגור פרטי", אז זה הסיפור שאני מספר.

יצא לי לשוחח עם אדם אחד. הוא טען, כי הסניגוריה הציבורית, היא גוף שאינו סומך עליו. כששאלתי אותו מדוע, הוא סיפר לי סיפור מחייו.

אותו אדם הואשם בזמנו בעבירות של סחיטה באיומים ("פרוטקשן"). מונתה לו סניגורית מטעם הסניגוריה הציבורית. בשלב מסוים במהלך המשפט, המתלונן והעד העיקרי בתיק, נמלט לבלארוס (או לכל הפחות נסע ולא חזר), ולא הייתה דרך להעידו ולחקור אותו.

הנאשם, אשר אינו עו"ד, הבין באופן אינטואיטיבי, כי זה הזמן "לפרק" את התיק. הרי המאשימה לא מצליחה להביא את העד המרכזי בפרשה ו"קורבן" עבירת ה"פרוטקשן", לעדות ולחקירה בבימ"ש.

ואולם, עוה"ד מטעם הסניגוריה הציבורית, להפתעתו, במקום לטעון בהתלהמות כי יש להורות על זיכוי הנאשם מייד מטעמי צדק (או לכל הפחות לבקש עיכוב הליכים מהיועמ"ש), המשיכה להגיע לדיוני "תזכורת", תוך שהיא כביכול מקיימת במקביל מו"מ עם התביעה, לגבי איזשהו הסדר טיעון.

לעיתים המשפט מתעכב, המאשימה מתקשה לארגן את הגעת העדים (במיוחד את אלה שברחו לבלארוס) אפשר לשכוח שהמשפט בכלל מתקיים, מכאן דיון "תזכורת", הנועד לברר "איפה אנחנו עומדים".

דיון "תזכורת" הוא מעין דיון טכני הנועד "להזכיר" לנאשם, כי הוא עומד לדין פלילי, שבסופו הוא עוד עלול להישלח אל בית הכלא, למרות שהוא משוחרר בתנאים מגבילים במהלך המשפט עצמו.

לא מעט אנשים הולכים מביתם – אל בית הכלא. גם נאשם שאינו עצור עד תום ההליכים, עוד עלול לרצות מאסר בפועל, לא מעט שנים, במיוחד בעבירה חמורה כסחיטה באיומים (עבירה לפי סעיף 428 לחוק העונשין, תשל"ז-1977, שיכולה להגיע ל-עד 9 שנות מאסר אם היא 'תוצאתית', כלומר אם הנסחט נכנע ללחץ ושילם כופר לסוחט).  

עורכת הדין כאמור, המשיכה ללכת לדיוני "תזכורת", ובשלב מסוים הנאשם התחיל להרגיש, כי במקום זיכוי בעקבות היעלמותו של המתלונן ועד התביעה העיקרי, התיק מתקדם לעבר הרשעה, אפילו בלי העד העיקרי, ומאסר בפועל מאחורי סורג ובריח.

הנאשם קיבל את התחושה, שכל מה שמעניין את עורכת הדין שלו, הוא ללכת לעוד דיון "תזכורת", שבגינו הסניגוריה הציבורית תשלם לה (הסניגוריה הציבורית משלמת לפי דיונים, גם אם הם טכניים).

בשלב הזה, הנאשם פנה לסניגור פרטי – סניגור ירושלמי מוכר (שילם לו 20,000 ש"ח).

אותו סניגור, שכר חוקר פרטי, אשר השיג תמונות – של ראש צוות החקירה המשטרתית באותו התיק, יושב במסעדה ביחד עם המתלונן (זה שכביכול נסע לבלארוס ואין דרך להעיד אותו), שותים וודקה.

התיק נגמר מייד. המאשימה חזרה בה מהאישום (אחרי ההקראה – המשמעות של חזרה מהאישום היא זיכוי).

אני מצידי באותה השיחה, ניסיתי להוכיח לו (לאותו נאשם שיצא זכאי בדין), שהסניגורים מטעם הסניגוריה הציבורית נאמנים ללקוחות, ככל עו"ד אחר. מדובר בעו"ד שטובת הלקוח עומדת בראש מעיינם.

ואולם, אותו האיש שסיפר לי את הסיפור, אמר לי, שקיבל את התחושה, שכל מה שעניין את אותה עורכת דין הוא רק לרשום לעצמה עוד דיון, לקבל עוד פרוטוקול, שתוכל להגיש לסניגוריה הציבורית כבקשת שכר טרחה.

אם זה אכן נכון, אז זה חמור מאוד.

כמובן שבסיפור זה (במידה והוא נכון) אין כדי להשחיר את הסניגוריה הציבורית.

לכל היותר יש בו כדי להשחיר את אותה סניגורית מבוגרת, שבגלל חוסר פרנסה, מעדיפה ללכת לדיוני "תזכורת" בשביל בקשות שכ"ט, במקום לנסות לזכות את הלקוח שלה.

אינני יודע עד כמה הסיפור הוא נכון, או עד כמה מסקנותיו של אותו אדם מוצדקות. ואולם, זה הסיפור.

גם אין לי הבטחה בשבילכם, שסניגור פרטי לא יפעל באופן דומה, במובן זה שישים את טובתו האישית מעל טובת לקוחו.

אני יכול להעיד רק על עצמי. אני נצמד אל האסכולה הישנה – תפקידו של עוה"ד – הוא לדאוג לאינטרסים של הלקוח שלו. עורך-הדין צריך להגן על האינטרסים של הלקוח שלו – בכל דרך חוקית (לאו דווקא מוסרית). הלוואי כי כל עוה"ד היו נצמדים להשקפה אתית זו, המחייבת את כל עורכי הדין, ולא רק את אלה העוסקים במשפט פלילי.

היום יש איזשהו בלבול שנוצר, בעולם האתיקה המקצועית של עורכי הדין, כאשר כל עורך דין מכונה "קצין בית משפט". לא כל עו"ד הוא בהכרח "קצין בית משפט". רק בעל תפקיד הוא קצין בית משפט – כונס נכסים, מפרק, נאמן, מנהל מיוחד, מנהל עיזבון – כל אלו הם קציני בית משפט – אנשים המשמשים כזרועו הארוכה של בית המשפט, והם בכלל לא חייבים להיות עורכי דין. עו"ד הוא לא קצין בית משפט. עו"ד הוא הקצין של הלקוח שלו. ושלא יספרו לכם סיפורים. ועו"ד שאינו הקצין של הלקוח שלו – אל תלכו אליו. הוא עוד יבגוד בכם.